Categories
הבלוג שלי

סליחה אמא!

כמה התביישתי באמי היקרה. כל כך התביישתי כשכל פעם שהגיע תורי לספר מה הוריי עושים בחייהם, הייתי משקרת וממציאה לה כל פעם מקצוע מרשים אחר: מורה, עו"ד, עובדת בחברת נדל"ן מצליחה, רופאת משפחה, אשת עסקים משגשגת ומה לא?! העיקר לא לספר את האמת שאמא בעצם עקרת בית שהחליטה להקדיש את חייה לגידול בנותיה – בושה גדולה!

כל חברותיי הגיעו מבתים ששני הוריהם עבדו וקינאתי ממש במחזיק המפתחות שהיו שמות סביב צווארן עם מפתח מנצנץ. היו חוזרות הביתה לבדן, מחממות את האוכל במיקרו ומרגישות ממש עצמאיות. אני לא. אמא תמיד חיכתה בבית עם ארוחה חמה ומסודרת. מקפידה להזכיר לנו לעשות שיעורים, להקפיץ לחוגים ולדאוג לכל הדברים שילדים זקוקים להם. 

מאז גדלתי, הפכתי לאמא בעצמי, והידיעה שלא אהיה בבית לגדל את בנותיי העסיקה אותי מאז שנולדו. מה, בגיל 3 חודשים אחזור לעבוד? אביא מטפלת או שאכניס אותן לאיזה מסגרת? הבאתי ילדות לעולם כדי לתת למישהו אחר לבלות איתן את רוב שעות היום?! קצת הזוי, לא? הצלחתי, אני חושבת למצוא איזון – לעבוד וגם להיות בבית עבור בנותיי. אין מצב שיגיעו הביתה מבית הספר ולא אהיה כאן לברך אותן. אחת השיחות שדווקא עזרה לי לאזן את דעתי בנושא היתה עם ערן שיוביץ לפני מספר שנים.

כיום, מתבוננת בהרבה הורים אחרים שאת רוב שעות היום מבלים במשרד או באיזו עבודה אחרת, שלא בבית. ילדיהם חוזרים הביתה, עם מפתח – קצת פחות מנצנץ ממה שראיתי בילדותי. הולכים לחוגים שלהם, או לצהרונים, מבלים את מרבית שעות היום מול הטלוויזיה או המחשב וכך מעבירים את רוב שעות יומם. ההורים מגיעים הביתה יחסית מאוחר כשהם מותשים מיום מלא וגדוש, וסבלנות, מה לעשות, אין בכמויות. 

שנה. כמעט שנה שהקורונה טרפה את הקלפים. החיים קצת השתנו – ואם נתבונן היטב במה שקרה לנו נוכל לראות שקורה גם משהו נפלא. מה שאמא הבינה (או לא) לפני יותר מ 30 שנה, מרגיש שהיום הטבע מכתיב לנו אג'נדה אחרת לגמרי, של האטה בקצב המסחרר שאנו חיינו בו. בילוי איכותי בבית עם המשפחה, להקדיש זמן לדברים החשובים באמת, להתחיל לפקוח את העיניים ולהיות בהודיה על הזדמנות שכנראה לא תחזור שנית. ילדינו גדלים במהירות הבזק, אז להיות חלק מחייהם, להדריך אותם, לחנך אותם זו זכות ענקית. שלא נפספס ונבין פתאום שנתנו למלא חוויות לעבור לידינו.