Categories
הבלוג שלי

שנה של ציורים

חודש מרץ, הקורונה מכניסה את כל הארץ לסגר ואני מפסיקה ללמד, לראשונה מזה עשרים שנה, את קבוצות הציור שלי. בהתחלה עוד הקפדתי על קשר איתם, דרך הוואצאפ, אבל החלטתי שזה הזמן לחזור סוף סוף לצייר, במקום ללמד ציור. ארגנתי לי סטודיו במעבדה של בעלי באוניברסיטה והתחלתי לצייר. ציור רדף ציור והמוזה חגגה. היינו מגיעים שנינו בכל בוקר לאוניברסיטה הריקה מאדם וזה הפך להיות משהו שלא חוויתי מעולם. אני מציירת והוא במחקר שלו. לו אין סטודנטים, לי אין תלמידים. ממלכה משלנו. 

המעבדה התמלאה בציורים ואחרי כמה שיחות טלפון עם מזכירות, התחלתי להעביר ציורי שמן לתליה על קירות האוניברסיטה הלבנים והמשמימים בבניינים השונים. הידיעה שלא יהיו יותר תערוכות, לא בארץ ולא בעולם, כפי שהיו בעולם של טרום קורונה, המריצה אותי לצייר ולתלות, לתלות ולצייר. כל קיר ריק קרא לי למלא אותו וטלפונים מבוישים התחילו להגיע עם בקשות למלא גם את הקיר הזה ואת ההוא. הרצון שלי ללמד התחלף ברצון לצייר, בלבד. לא רציתי שהקורונה תעלם מהעולם, רק שישאר המצב הזה, של שנינו, לבד, מול עולם מסוגר ומבודד, מול כוח עליון שטורף את הקלפים. נצייר ונחקור. 

בהדרגה, אישרו לעוד ועוד אנשים לחזור לעבודה. החניונים של האוניברסיטה התחילו להתמלא והקסם החל לפוג. בשלב השיא היו חמישה ציורים פעילים בשלבי עשייה כאלו ואחרים, ניצבים במקומות שונים במעבדה שהפכה לסטודיו לכל דבר. המעבדה הדיפה ריח של טרפנטין ושמן פשתן. הסטודנטים למחקר של בעלי שהרימו גבה בהתחלה החלו להתרגל לכך שאני מופיעה שם בכל בוקר, אבל גברת מוזה החלה לעזוב אותי. תחושת המשמעות שמילאה אותי בתחילת הקורונה החלה לנטוש והרצון לצייר עזב כשם שבא. יום אחד הודעתי לבעלי שהיום לא אגיע, ושנמשיך כבר מחר, אבל מאז כבר לא חזרתי. לפני כמה ימים הבן שלי שאל אותי איך ייתכן שבבית של ציירים אין עפרונות, מחקים ואפילו דף אחד סביר, הוא רוצה לחזור לרשום סקיצות של פרצופים ולא יכול. נסעתי לאוניברסיטה למצוא את כל החומרים האלה ולהחזיר אותם הביתה. פתחתי את הדלת של המעבדה וחמישה קנבסים מעלי אבק ניבטו אלי מכל הכיוונים, מסתכלים עלי במבט מאשים. איפה את? מה יהיה איתנו? הבטחת אותנו לקיר ההוא. מחכים לנו. הידיים סירבו לשתף פעולה, הרצון חלף. מילאתי את התיק הגדול בחומרי ציור, נטשתי אותם מאובקים ושוממים וחזרתי הביתה.